סמל ראשון נדב קודינסקי ז״ל

עוד בילדותו בלט נדב בקסם אישי יוצא דופן – ילד של אור, אנרגיות וחיוך.
בן להדסה וחנוך, "ילד סנדוויץ’" בין שתי אחיותיו.
נדב  נולד וגדל בקריית גת, שם הפך לדמות מוכרת ואהובה בכל מסגרת שנכנס אליה. כבר בבית הספר היסודי "נביאים" ובתיכון "שלאון" ידעו כולם שיש משהו אחר בנדב: יופי שובה לב, שנינות נוקבת וחום אנושי שגרם לו תמיד להיות במרכז.

באופן כמעט סמלי, בגיל עשר בחר נדב להאריך את שיערו – רעמה ארוכה שהייתה לו הילה של נסיך צעיר. השיער שלו הפך לסימן ההיכר שלו, ביטוי לרוח החופשית והייחודית שלו.
ורק בגיל שבע-עשרה, כשכבר התקרב לגיוס, הסכים להיפרד ממנו - מתוך תחושת מחויבות עמוקה לשירות קרבי משמועתי אליו ציפה.

נדב היה אומן בנשמתו. המוזיקה זרמה בעורקיו כבר מגיל תשע, תחילה החל לנגן בפסנתר ובהמשך בגיטרה. בכיתה י' היה חלק מלהקה שבה שימש כגיטריסט, ותמיד ידע לזהות מוזיקה טובה באמת. הוא העריץ את נירוואנה, רדף אחרי הופעות של משינה, אהוד בנאי וברי סחרוף, ולא היסס לנסוע לקצה הארץ בשביל צליל טוב. בשנת 2000 כתב והלחין את "שמים שחורים" – שיר מלא רגישות וגעגוע שמבטא את נפשו העמוקה והיוצרת.

"מאחורי ענן
מסתתר כוכב קטן
מסתכל על העולם
הוא לא מבין איפה כולם.
לצדו מלאך קטן
מעשן עשן לבן
הוא שומר על העולם
ולא מבין
לאן נעלם.

שמים שחורים
פיה לבנה
כוכבים צורחים את שמה
עיניה דומעות, ענן שם צועק
הוא לא מבין
איך זה קורה.
מתלחשים שם מעל הרים
לאן נעלמו כל הקסמים
הם לא שומעים
הם רק בוהים".

שמיים שחורים שלומי סרנגה

לצד המוזיקה, נדב הצטיין גם בציור. במהלך שיעורים בתיכון, בעוד אחרים כתבו במחברות, נדב צייר. בדיוק מעורר השתאות הוא הנציח במחברתו את דמויות המורים וחבריו לכיתה.
יצירתיות הייתה חלק ממנו – דרך להביע את עולמו, את מחשבותיו, את האור הפנימי שבתוכו.

באוגוסט 2002 התגייס נדב ליחידת "עוקץ". כבר בטירונות במתקן אדם התבלט נדב בכוח הרצון, באומץ ובחיוך שלא ירד מפניו גם ברגעי קושי בהכשרה.
בינואר 2004 הוכשר כלוחם בצוות חנ"מ, והפך במהרה ל"רוח החיה" של הפלוגה. בכל משבר, ובכל רגע של עייפות או קושי נדב היה זה שמשחרר את המתח, חוטף גיטרה, מספר בדיחה או סתם מזכיר לכולם שעדיין יש יופי בעולם, וכך תמיד היה האדם שהעלה את המורל והפך לדמות בלתי-נפרדת מנוף היחידה.

אהבתו של נדב לכלבים ליוותה אותו עוד מילדותו עם מארק ולוסי, הכלבים הראשונים שאימץ ואהב. בשירות הצבאי התחזק החיבור הזה עוד יותר: ארי, אקו ודיאבלו - שלושתם היו עבורו הרבה יותר ממכלי עבודה.
במיוחד דיאבלו, "הפיקח מכולם", כמו שנדב קרא לו בחיוך גאה.
הוא תכנן לקחת אותו הביתה לאחר השחרור, לדאוג לו ל"פנסיה של לוחם מצטיין". נדב סירב אפילו לצאת לקורס מ"כים, רק כדי לא להיפרד ממנו. זו הייתה אהבה טהורה, עמוקה, כזו שמלמדת על נאמנות וחיבור עוצמתי ביניהם.

בכל פעם שחזר הביתה מהצבא -נדב התאמץ להספיק הכול: חברים, מוזיקה, הופעות, טיולים, כדורסל, משפחה. כשהיה נכנס הביתה – האור נכנס איתו. היו לו חלומות גדולים: לטוס לארצות הברית, לטייל, לפתח את הפטנטים שעליהם חשב, לפתוח עסק משלו. נדב היה כולו תנועה, יצירה וחיים.

בערב חנוכה, כ"ד בכסלו תשס"ה (7.12.2004), נפל נדב בקרב בסג'עייה שבצפון רצועת עזה, בעת שצעד בראש כוח שחיפש מנהרת טרור. מטען רב-עוצמה התפוצץ- ונדב, יחד עם כלבו האהוב דיאבלו, נפלו כגיבורים, זה לצד זה.
נדב היה בן עשרים בלבד. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית גת, והותיר הורים ושתי אחיות - רוית והילה – שאהבו אותו ללא גבול.
זכרו ממשיך לפעום במוזיקה שכתב, בציורים שיצר, באור שהפיץ ובחיים שנגע בהם. נדב שהיה ילד שכל כולו חיים- ועד היום נשאר לעד סמל של אומץ, רגישות, שמחה ואהבה. יהי זכרו ברוך.

‍