סמל ראשון ערן ליפסקי ז״ל

בן לריטה ורונה. נולד ביום כ״ה בתמוז תשכ״ט (11.7.1969) בתל אביב. היה היחיד שנותר בחיים מבין זוג תאומים שאליהם נולדה האם.

את לימודיו החל בבית הספר היסודי ע״ש אוסישקין בתל אביב, והמשיך את לימודיו התיכוניים ב״תיכון עירוני ה׳״. ערן היה ילד נוח לבריות, מלא חיוניות ושובבות, וניחן בקסם אישי שבעזרתו ידע להתחבב על מוריו וחבריו כאחד. לאורך השנים בלט כדמות מנהיגותית, כמי שעמד לצדם של החלשים, תמך בהם וסייע להם למצוא את מקומם החברתי.

בתקופת נעוריו, בעת לימודיו בתיכון, התבלט בקרב חבריו בחוש ההומור שלו ובהופעתו הנעימה. הוא אהב לטייל והרבה לנסוע ברחבי הארץ ומחוצה לה.

מחנכתו מתקופת לימודיו התיכוניים כתבה על אהבתו לבית הספר, שנקשרה בעיקר לפעילות החברתית שהתקיימה בין כתליו, וציינה כי מאחורי חזות שנראתה לעיתים קשוחה הסתתרה רגישות עמוקה, שהופנתה בעיקר כלפי הזולת. עוד הוסיפה כי חיוכו – שנחרת בזיכרונה – הוא מן הדברים שילוו אותה תמיד.

ערן היה פעיל בתנועת הצופים ועסק בפעילות ספורטיבית במגוון תחומים – משחייה ועד הגנה עצמית במסגרת ״הקנטרי קלאב״. מתוך רגישות ומודעות גבוהה להופעתו החיצונית, הקפיד לטפח את כושרו הגופני ואת מראהו.

ערן גויס לצה״ל בחודש נובמבר 1987 והתנדב לצנחנים, מתוך שאיפה להגיע לאחת היחידות המובחרות. בתחילת דרכו הצבאית התמודד עם קשיי הסתגלות למסגרת, אך בהמשך מימש את שאיפותיו והתקבל ליחידת עוקץ. ביחידה התאקלם היטב, התגלה כחייל מסור ובעל נכונות גבוהה להשקעה, הגיע להישגים מרשימים וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו וחבריו.

ערן נפל בעת שירותו ביום כ״ז בסיוון תש״ן (20.6.1990) בתאונת דרכים, והובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הוא הותיר אחריו הורים ואחות – ליהיא. לאחר מותו, ועל פי בקשת משפחתו, נתרמו איבריו להצלת חייהם של אחרים, מעשה המבטא את דרכו בחיים – דאגה מתמדת לזולת – ומהווה מעשה של הנצחה.

מפקדו כתב במכתב תנחומים למשפחה השכולה על איתנותו הפיזית, על נועם הליכותיו ועל הייחוד שבאישיותו.